הוא התרגל ללכת עם מבט אחד אחורה, מעבר לכתף יש יאמרו. זה מין מצב תודעתי שבו אתה הולך קדימה, מרוכז במה שעומד להגיע, אבל תמיד נשאר עם איזה 30% ערנות למה שקורה גם מאחור.
אל תתפסו אותו במילה לגבי אחוזי הערנות. יש רגעים שהוא ממש מאושר, או הולך ברחוב עם החברה, השמש מלטפת וההוד של הרחוב משקיף אליו. ברגעים האלה, הערנות הייתה צונחת, והמבט היה רק קדימה – אל הרגע שבו רצה להתקיים.
בלילות, האחוזים היו עולים. היו רגעים שהוא חשב שהוא הולך קדימה, אבל המבט היה כולו מופנה לאחור. המוח שלו עבד כמו ראדר: פה יש חנות קצת מפוקפקת שלא ברור מה מוכרים בה, שם מסעדה מזרח תיכונית מלאה במבטים, החבורה הזאת שיושבת בצד, עסוקה בעניינים שלה או מסתכלת עליו? האם מישהו נמצא בחלון ומשקיף עליו? המבט שלו נע לכל הכיוונים, מנתח את האיומים והסכנה, ולרגע הייתם יכולים לחשוב שהוא במשחק מחשב מלחמתי בעורף האויב ולא ברחוב של עיר אירופאית מודרנית.
בילדות שלו היו אזורים בעיר ש”לא הולכים אליהם”. הרחובות היו עוינים, השיכונים נראו מסוכנים וכל מי שרצה להמשיך בחייו בשקט, היה נמנע מלעבור את הקו הדימיוני שמוביל אליהם פנימה. כשהפך לנער הקו הדימיוני הזה התחיל לזוז ולהתקדם למרכז. עכשיו אלה היו לא רק שכונות ספציפיות אלא ממש רובעים ולעיתים גם קווי מטרו או אוטובוס מסוימים שעליהם כבר לא עולים, לא משנה מה השעה ביום. הקו הדימיוני הזה ממש נפרץ בלילות של חגיגות או אירועים לאומיים, שם הכל הפך למהומת אלוהים. אף אחד לא רצה להיות בחוץ, גם בשכונה הכי טובה של העיר.
עכשיו, כשהוא כבר בן 21, אין יותר קווים ואין יותר שכונות. כל העיר היא סכנה. הוא יכול ללכת באמצע הרחוב הכי מרכזי, מוקף בהמוני תיירים, 100 מטר מהשוטר הכי קרוב, ועדיין להרגיש שמביטים בו מעבר לכתף.
לא היה בו שום דבר מיוחד. משפחה ממוצעת, שלושה ילדים בגילאים שונים, הורים מסורתיים ודירה נעימה קרוב מאוד לפרבר שבו גרים בעיקר יהודים. הוא עוד היה מהדור שלמד בבית ספר ציבורי, ולמרות שהיו בו לא מעט מוסלמים וגם נוצרים לא הכי ידידותיים, הוא הצליח לעבור את השנים האלה בשלום, בלי צלקות עמוקות מדי. היו את הפעמים שבהם בחר להישאר בכיתה בהפסקה ולא לצאת אל ההמון בחצר, ואת הרגעים שבהם הוא ושאר היהודים החליפו מבטים וסימנים כשהמצב התחמם, בעיקר עשרות אלפי קילומטרים משם, אבל מלבד המכות הרגילות של התיכון, העלבונות הקבועים והעוינות של מי שמרגע שהוא נולד לא אוהב אותך, הוא הצליח לצאת משם בלי נזק תמידי.
הנזק התמידי קורה עכשיו. אדם הולך ברחוב, עושה קניות, פוגש חברים או יוצא לבלות, אבל הראש שלו אף פעם לא שם ב-100%. הוא תמיד מביט מעבר לכתף, ולא משנה מה יעשה, הוא משלם את אותו מחיר ששילמו הוריו, סבא וסבתא שלו, הדור שלפניהם וזה שלפניו, וגם זה שהיה עוד קודם לכן. בעברית יש את הביטוי “שרשרת הדורות”, והוא מרגיש את השרשרת, והיא אמנם מחברת אותו אבל גם די חונקת לפעמים. הוא בטח לא יהיה זה שינתק אותה ויתכחש למי שהוא, אבל את הכאב בליבו, ואת הצער על מה שיקרה לילדיו, לנכדיו, לניניו ולכל מי שיבוא אחריהם, הוא מרגיש בכל צעד שהוא עושה.
הוא סיים לחצות את הרחוב, והוא מתכונן לרדת למטרו. האפילה שם גדולה, האוויר עומד וזמזום הרכבות לא מפסיק. הוא מקווה פעם נוספת שהאפילה לא תבלע אותו, ושהוא יצליח לצאת גם הפעם בשלום.
